ביקשתי יפה מהמציאות שתלך. היא הלכה, קצת נפגעת והבטיחה שתחזור שנית.

חלפו חודשיים. החיים באינטרנט היו מרתקים. אהבתי כל רגע. כשהיה עליי למלא מטלות במציאות, עשיתי את שלי. בכל זאת צריך לעשות שיעורים להתכונן למבחנים, לאכול ביום שישי בערב עם המשפחה. עשיתי את כל אלו ורק חיכיתי לרגעים הפנויים ההם, רגעים שבהם עוזבים אותי לנפשי ואני מתחברת לאינטרנט, גולשת ומגיבה בפורומים, מעבירה הודעות, מצ'וטטת בצ'אטים וב I.C.Q.
תקופה נהדרת, מליאה, טירוף של שיכרון חושים, אופוריה מתמשכת.

כעבור חודשיים הופיעו תקלות טכניות ופתאום לא היה לי אינטרנט.

לילה אחד, לפני שבועיים, הפעלתי את המחשב, לחצתי על הצלמית ("אייקון") של אינטרנט אקספלורר, והופיעה לי הודעה "האתר לא נמצא". בהיתי במסך. חשבתי "אולי זה דף הבית? קורה". לחצתי על אתרים אחרים. כלום! ההודעה חזרה על עצמה. חייגתי לחברת התמיכה.
"תשאירי את מספר הטלפון, איש תמיכה יחזור אלייך תוך ארבע שעות" אמרו לי.
"ארבע שעות???" הייתי המומה.
"ארבע שעות, יש הרבה פניות, זה יקח ארבע שעות".
"אבל לילה עכשיו, השעה 11:00 בלילה, מי בכלל גולש באינטרנט? למה ארבע שעות?"
"אז מחר בבוקר" הודיע לי באדישות קול נשי משירות הלקוחות.
"שום מחר בבוקר, אני צריכה אינטרנט עכשיו!"
ויכוח, אסרטיביות וקשיחות גרמו לקול הנשי להבטיח לי כי יחזרו ברגע שאיש התמיכה הראשון יתפנה. ואכן לאחר חצי שעה, היה איש תמיכה סימפטי על הקו, בפיו לא היו בשורות טובות:
"יש תקלה ברשת" הודיע לי, "התקלה בטיפול, מחר יהיה לך אינטרנט".
-"ומה אני אעשה בינתיים?" שאלתי אותו מאוכזבת, לא מאמינה למשמע אוזני.

מוקדם בבוקר, הפעלתי את המחשב, כלום. פתאום כל-כך הייתי צריכה אותו, לא הבנתי איך אפשר להסתדר בלי. לא הבנתי איך אפשר לחיות בלי … האינטרנט.

ואז התחילו ייסורי הגמילה.